שאלות של תקשורת פדגוגית בתנאיםמודלים מודרניים של התהליך החינוכי מתחילים למלא תפקיד חשוב יותר ויותר. כמובן, בכל עת בעיה זו מילאה תפקיד משמעותי ביעילות ההדרכה והחינוך, אולם כיום העולם, כולל מדינתנו, מתרחק ממערכת ההוראה הריכוזית בקבוצות, ומתמקדת בהוראה פרטנית. במצב זה סגנון התקשורת הפדגוגית עובר לעמדות יסוד. יש לציין כי בספרות המתודולוגית ישנם ארבעה סגנונות תקשורת עיקריים - שניים מהם קיצוניים, בהתאמה, הפוכים, ושניים הם בינוניים. ראוי לציין שכאשר ניתוח עצמי של הפעילות הפדגוגית של המורה מתבצע, לעתים נדירות נשקלת שאלה זו, דבר שאינו מקובל בעבודתו של מורה בכיתה. למה בדיוק המחנך? לא רק, אלא גם מורים בבית הספר היסודי. בגיל זה מונחים את היסודות של אישיותו העתידית, הרצון של הילד ללמוד בבית הספר. במצב זה, יש לבצע באופן שוטף ניתוח עצמי של פעילויותיהם של מורים בבית הספר היסודי על מנת לשלול טעויות וחסרונות אפשריים בעבודה.
תקשורת סמכותית
ראוי לציין כי אפשרות דומה קשורהלסגנון הראשון, למרבה הצער, הוא עדיין הנפוץ ביותר. יחד עם זאת, סגנון התקשורת של הגננת עם תלמידים, תלמידים או תלמידים מאופיין בתגובה מהירה לפעולות או פעולות מסוימות של ילדים, ביצירת פקודות או הוראות ספציפיות שלא ניתן לערער עליהן, והגבלת הפוטנציאל היצירתי. ניתוח עצמי של פעילויות המורה במצב זה לא סביר שישקף עובדות אלה. לרוב, בעיה זו קשורה לחוסר השכלה מקצועית של המורה, אך ישנם מצבים בהם נוצר סגנון דומה של שיעורי ניהול מאיכויותיו האישיות של מורה אינדיבידואלי. מדובר בכך שהוא לא רוצה להשקיע בתהליך החינוכי לחלוטין. האופציה האחרונה היא המסוכנת ביותר מנקודת מבט של התפתחות של מסורות פדגוגיות בעתיד, שכן הניתוח העצמי של הפעילות הפדגוגית של המורה שביצע עובד כזה, למשל, על הנייר או בעל פה, ייראה משכנע לחלוטין, והכי חשוב, מנומק. כמו שאומרים, לא תחפור. מצד שני, מורים ידועים רבים, אם כי לא במפורש, לא באופן גלוי, אך מסכימים ששיטות כאלה לארגון תקשורת יכולות להיות מקובלות, לפחות בשלב נפרד וקצר בתהליך החינוכי או החינוכי הכללי, לפחות לצורך היווצרות גישה אחראית בילדים למה שקורה.
מגרה את סגנון התקשורת ואת התבוננות פנימית בפעילות הפדגוגית של המחנך, ולהתייצב בה
בניגוד לסגנון התקשורת הסמכותי ב-ספרות המכונה סגנון מגרה. אפשרות זו, כמובן, היא המתקדמת והמתקדמת ביותר. מהותו איננה דיכוי החלטות עצמאיות של הילד בשלב זה או אחר של התהליך הפדגוגי, אלא גירוי של שיתוף פעולה, כאשר המורה מפעיל סוגים שונים של דרכים עקיפות לשליטה בפעילות התלמיד או התלמיד, למשל, הובלת שאלות וכו '. ברור כי הניתוח העצמי של הפעילות הפדגוגית של המחנך במצב כזה יתבסס לא על השגת היעדים החינוכיים או החינוכיים שנקבעו, אלא על מידת ההבנה והשיתוף ההדדי, הן עם תלמיד יחיד והן עם הצוות בכללותו. לפיכך, התבוננות פנימית בפעילויות של כל מורה, אלא ראשית, התבוננות פנימית בפעילותם של מורים בבתי ספר יסודיים, צריכה להיות מופנית לא רק, ולא כל כך, להערכת העבודה שנעשתה, אלא, ראשית כל, לסיכויים לשיתוף פעולה נוסף עם תלמידיהם.
