קולנוע הודי בכלל וזוועות הודיותכולל, למרות שהם אימצו הרבה מהקולנוע האירופי והוליוודי, הם בכל זאת נותרו קשורים קשר הדוק מאוד לרעיונות ההודים לגבי ערכים בסיסיים השונים באופן קיצוני מאלו המערביים.
קשרים קרובים עם העבר ותכונות
לאורך ההיסטוריה של קיומהתעשיית סרטי האימה ההודית חווה יותר מאפקט עוצמתי אחד, החל מהאפוסים ההינדים מהבהרטה ורמאיאנה והדרמות הסנסקריט העתיקות, התיאטרון העממי, שהסתיימו בסרטים האיקוניים ההוליוודיים ואפילו ברפרטואר MTV. סרטי אימה הודים נבדלים מהשאר בכך שהעיקר בהם הוא לא צמיחה פסיכולוגית, התפתחות הדמות, אלא תהליך האינטראקציה שלה עם גיבורים אחרים ובעיקר מפל הרגשות שנחווה במהלך זה. בנוסף, כל המניפולציות עם יוצאי הקולנוע בהודו עם הקהל הם פשוטים ככל האפשר - אם המחברים רומזים בהדרגה ובאופן לא פולשני על האימה ההוליוודית, קבעו רמזים ככל שמתפתחת עלילת העלילה, ומעלה את המתח, אז בסרטי האימה של בוליווד הם יכולים או ליידע את הצופה בגלוי על הטוויסט העלילתי הקרוב. או השאירו בלבול מוחלט ובורות עד הדקות האחרונות. וכמעט כל הבמאים, שמסירים את הזוועות ההודיות, אוהבים להרוג את הדמויות הראשיות בתקופה שבה נראה שהסכנה חלפה - להחמיר את רגשות הקהל.
גרסאות מחודשות ויצירות בנושא חופשי
בהחלט ראוי לציין את ההלוואותסיפורי הוליווד לתעשיית הקולנוע ההודית אינם דבר ראוי לבלתי ניתן להבנה ופסול. העובדה היא שכאמור העלילה היא משנית לכישורי הביצוע של השחקנים, מה שמניע את הצופים להזדהות ולשתף את רגשותיהם ורגשותיהם. מיטב הזוועות ההודיות הן גרסאות מחודשות של סרטי אימה אירופיים והוליוודיים. דוגמא חיה לכך היא הסרט "מהקל".
"סיוט ברחוב אלם" בהודי
בשנת 1993, הבמאים שיאם רמזי וטולסי רמזיהציג בפני הקהל את הפרשנות לסרט הכת על רחוב אלם. כמובן שהמנהגים והמסורות של הודו הותירו חותם משמעותי ביצירתם, ושנו באופן משמעותי לא רק את החזותי, אלא גם את המרכיב האידיאולוגי, כך שלעתים קשה ליצור קשר בין פרויקט זה לסרט האימה האמריקני. אם גזרתם את כל המריבות, הריקודים והשירים מ"מהקל ", שיש בו תזמון העולה על שעתיים, מתקבלת אימה רגילה של שעה וחצי. באופן כללי, הסרט בהחלט יכול להיקרא מותחן מיסטי מעניין ואיכותי. עם התפתחות קו העלילה, הצופה יתבונן במצבים מוכרים מהתמונה המקורית, אך זהו רק מחצית מהסיפור שהוצג. החלק השני של התמונה הוא יצירת מחבר בנושא חופשי. העובדה היא כי מחאקל במיתולוגיה ההודית הוא אל קטנוני, קמע של נזירים ומשרתים רוחניים אחרים. אבל זוועות והזוועות הודיות, כדי לייצג את הידוע לאורך זמן באור מעוות חדש. בעבודה זו, אלוהות זו (דמות מצחיקה וצבעונית) ממוצבת כישות דמונית, מקריבה את ילדיה ובני נוערה האהובים. אז זה לא נכון לדמיין את מח'אקל כחידוש מן המניין, מדובר בפרשנות חופשית ומוצלחת מאוד.
מה מפחיד יוצרי קולנוע הודים?
אתה יכול לראות בבטחה זוועות הודיות ברוסית,הדיבוב לא מקלקל את הרושם. העובדה היא שמבחינת הפחדה של מי שמסתכל עליהם, מרבית תשומת הלב מוקדשת לעיצוב סאונד ומוזיקה, לפעמים המקור ההוליוודי עשוי לקנא בו. יללות וניקורים נוקבים מפיצים אווירת אימה, ומפחידים את הצופה טוב בהרבה מכל רגע פתאומי. סרטי אימה הודים לפעמים לא מפחידים את הקהל האירופי בגלל העובדה שהשחקנים, המדגימים מחזה רגשי מדי, מוסיפים קומדיה למה שקורה, מה שמערער בגלוי את מרכיב האימה של הסיפור.
נושא עצום
תרחישים של אימה הודית - נושא עצום.מותחנים וזוועות הודים, בנוסף לעלילות הקלאסיות והפולקלור שהוזכרו מהאפוסים, משתמשים במספר אינסופי של וריאציות מלודרמטיות המנצלות את הנושאים של מעבר נפש, תקשורת עם רוחות רפאים, מניאקים שונים ומאות נושאים אחרים שמעולם לא היו עולה על דעתם של יוצרי קולנוע אירופאים. דוגמה טובה לכך תהיה יצירת הבמאי ויקראם ק. קומאר "13 ב: לפחד יש כתובת חדשה." המותחן מן המניין הזה יצא לאקרנים בשנת 2009, כשהוא משווה לטובה עם הדומים הדומים במתח מתמשך, צומח ומדכא יותר ויותר עם כל דקה שלאחר מכן, שחקנים נעימים ועלילה די רעננה. למרות שאוהבי סרטים בודדים מכנים זאת וריאציה מעוותת של הפולטרגיסט. על פי העלילה, המשפחה הגדולה של מנואהר עוברת לדירה חדשה מספר 13 בקומה 13B. הכל יהיה בסדר, אבל בטלוויזיה החל שידור של סדרה מוזרה עם הכותרת המרגיעה "הכל טוב" וכל מה שקרה בתוכנית הטלוויזיה החל לחזור בחיים האמיתיים עם בני משפחה. הדמות הראשית סיפרה לשוטר חברו על מוזרויות. ואז זה התחיל: טבח, רוחות רפאים ומשוגעים, בלשים, מניאקים, אזוטרים ועוד הרבה מקרים מסתוריים אחרים. יש לראות בתכונת שלט של התמונה בהעדרם המלא של צבעים בהירים, שירים וריקודים. הליווי המוזיקלי מוגדר מחוץ למסך, בהתאמה מוחלטת למדיניות הז'אנר ולעלילת הסרט.
בריאה משותפת
שהזוועות ההודיות ידועות מעברמדינות, עובדת הופעתם של ציורים של הפקה משותפת. דוגמה לכך היא הסרט Nagin: אשת הנחש משנת 2010, עם הודו וארצות הברית המעורבות ישירות בהפקתו. בסיס התסריט היה האגדה ההודית של הנחש הנשי נגין, התגלמות השומר והמגן על הטבע, ובמיוחד זוחלים. לזמן אין כוח עליה, היא אלמיתה בזכות קמע אבן מיוחד. גיבור התמונה, ג'ורג 'סטייטנס, מת מסרטן, ולכן הוא מחליט למצוא שומר, לקחת ממנה את הקמע ולהשיג אלמוות. אבל מפגש עם נחש נקבי אינו מבשר טוב עבורו או עבור קבוצתו. ציור זה מאופיין באופן מסודר של קריינות, השונה באופן קיצוני מהקאנונים של הקולנוע ההודי. ייצור משותף עם ארצות הברית ביצע התאמות גלויות. האלמנט הקומי הצטמצם כמעט ללא כלום, אך הרגעים המדממים וסצנות האלימות גברו. במקומות מסוימים התמונה ממש אכזרית וקודרת.
