האגדה "קריין והרון" היא די משעשע,אף על פי שהוא קטן ואבסורד בתוכן. אבל אנחנו נסתדר. הבה נתעכב על בעל העלילה, או ליתר דיוק, מי סיפר אותה, ונשקול את מוסר הסיפור. אבל קודם, העלילה.
מה העניין?
ראשית, ינשוף מופיע באגדה, אשראין שום קשר לאירועים נוספים. היא עפה, ואז עוצרת, מפנה את ראשה וזנבה, ואז ממשיכה שוב, והפעולה הזאת סגורה עד אין קץ. אולי זו מין מטאפורה? לדוגמה, הפרצות של מעשה אגדה עתידי? זה לא נכלל. עם זאת, אנו משאירים את המשפט לבד. הסיפור עוד יותר פילוסופי ופסיכולוגי.
אנו מזכירים לכם כי אנו מנתחים את המשל "קריין והרון". קרילוב א. אין לה שום קשר אליה, היא הגיעה אלינו הודות ל"ו. דלו, הוא זה שחזר אותו.
בביצה, בקצהיה השונים, בנה מנוףואת הצריף אנפה. ישבתי עגור ואז הבנתי שבדידות היא הדרך שלו, אז החלטתי להתחתן. מאחר שלמחוז אין כל כך הרבה כלות, הוא ניגש לקצה השני של הביצה כדי לחזר אחר האנפה. העגורן הגיע ובלי כל הקדמה שאל את אשתו הפוטנציאלית אם ראתה את בעלה בתוכה. הרון אמר שהוא לא מתאים לה בכלל והוא לא גיבור הרומן שלה, נותן לו ללכת לביתו, בעוד הרוח ללא אבנים. האם אתה חושב שזה הסוף של המשל "קריין והרון" (קרילוב אין לו שום קשר אליו)? אתה טועה.
בעוד העגורן עדיין בדרכו, שינתה האנפה את דעתהחשבתי שזה טוב יותר מאשר לחיות עם מנוף, אבל למה? הוא בחור (או ציפור) בולט. עכשיו היא ניגשה אליו, והוא אמר לה לחזור הביתה. אחר כך הוא הצטער על החלטתו והלך להתחתן איתה, והיא מבהירה לו שאיחר שוב. הדבר המעניין ביותר הוא שלסיפור אין סוף, משום שלדעת המספר (האנשים), הציפורים בביצה הולכות זו אל זו, משחקות משחק מגוחך של חוסר עקביות טרגי זה עם זה.
ז'אן פול סארטר ואמנות עממית
האגדה על העגורן והאנפה מספרת את העצבההיסטוריה, היא עצובה מעל כל הייאוש שלה. לפילוסוף האקזיסטנציאליסטי הצרפתי יש את המחזה "מאחורי הדלתות הסגורות", וכאן נשמע הביטוי "עידן אחר". הסיפור העממי שלנו. הרון וקריין צלו לאטו על אש הפחד שלהם. ומה עוד המשל "קריין והרון" מלמדים? המוסר שלה עשיר. לדוגמה, אוהבי יכול ללמוד מההיסטוריה. תן לנו להתעכב על זה בפירוט רב יותר.
בדידות אינה התמריץ הטוב ביותר למערכות יחסים
Представьте, если бы у журавля был выбор шире, а כל נערות הציפורים יפות ונפלאות, האם יזדקק לאנפה הנשית המוזרה הזאת, שהשתרעה כה רחוקה ממנו (הם היו במרחק של שבעה-עשר קילומטרים בזמן שהם צעדו זה אל זה)? כמובן שלא! אגדה מזהירה בבירור את הקוראים שלא ללבוש בדידות. אבל האם מישהו מקשיב? שוב, לא. יש עדיין קטגוריה מסוימת של נשים המאמינות כי צריך להיות בעל, ואפילו לא את האיכות הטובה ביותר.
בחר אדם טוב יותר, על סמך תחומי עניין משותפים
הקורא יגיד שכל זה הוא סוג של בנאליות.מי לא יודע את זה? הם יודעים, אולי זה הכל, אבל מעטים אחריו. משפחה היא לא רק חיים משותפים, אלא גם לדבר. ולגיבורי האגדה אין אינטרסים משותפים, פרט לבדידות שלהם. אבל זה ויכוח מפוקפק לטובת יחסים עם אף אחד.
Выбирать спутника жизни нужно не по инстинкту (не מבולבל באהבה). תשוקה עיוורת יכולה מאוד לסבך את חייו של אדם. כדאי לשקול אם אפשר לדבר על משהו עם בן זוג, בין אם הוא בן שיח טוב, או אם לגברים ולנשים יש נושאים משותפים. הכל ימות, הגוף יאבד כוח, רק הרוח היא נצחית, הוא צריך לקבוע את הבחירה של בן זוג, "כי החיים לא נגמר מחר".
די תרחיש נפוץ כשאנשיםלהעיר בוקר אחד לא יפה במיוחד ולהבין שהם בני 40 או 50, והם חיים עם אדם זר שאין לו מה להגיד. וכאן מתחילה תעלומה, השווה לצרה של אנפה ומנוף מהאגדה. זה הכרחי? "תחשוב בעצמך, תחליט בעצמך."
לאהבה אין אלטרנטיבה!
והכי חשוב, האגדה מלמדת שאהבה לא יכולה להיות כלוםהחלף. אתה זקוק לביטחון פנימי, לרצון להיות עם זה שאתה אוהב. ואם זה לא המקרה, הייסורים והחיפוש יכולים להימשך ללא הגבלת זמן. טקסט האגדה, כמובן, אינו חושף זאת, אך במציאות יתכנו שכנועים ערמומיים יותר, הונאה עצמית אינה ערמומית פחות משקר המגיע מאדם אחר. האגדה מסתירה מודל שלם של חיי זוג או אדם, רק במציאות אנשים יכולים לשנות, משחקים תפקיד של אנפה או מנוף, והדמות הראשית (תלוי במין) כל הזמן משכנעת את עצמה, דנה, מבקשת לשקול סיבות מסוימות.
לא לא ועוד פעם אחת לא! רק אהבה! אינך יכול להיכנע לחסדי הבדידות, אינך יכול להיכנע להונאה עצמית ופרובוקציות, גם כשהן מגיעות מנשמת האדם עצמו.
אהבה תכפר על כל הסבל והתלאות של האדם.והאגדה על גיהינום הבדידות. כפי שהקורא מבין, עדיף לא להיכנס לזה. והכאב מבידוד הוא חזק יותר, כך יותר תקווה. לכל ציפור הייתה תקווה שיש דרך לצאת למרחק של שבעה קילומטרים, אך כל נסיעה לקצה הביצה ניפצה שוב ושוב את תקוותיהם ההדדיות. יותר מכל, עלילת האגדה דומה למיתוס היווני הקדום של טנטלוס. גיבורי שניהם יסבלו לנצח.
