בכל אנציקלופדיה של בלט מודרני, השםהרקדנית מרתה גרהם תעמוד במקום של כבוד. אפשר לקרוא לה מהפכנית ומשחתת יסודות. בית הספר למחול של גרהם והטכניקה שלו הפכו לבסיס לכוריאוגרפיה בארט נובו והשפיעו על התפתחות הבלט ברחבי העולם.
תחילת המסע
11 במאי 1894 בעיירה אמריקאית קטנהמרתה גרהם נולדת. לא הסביבה, ולא המשפחה, ולא הזמן, כך נראה, העידו על ילדה זו עתיד גדול, אך הגורל קבע אחרת. משפחת גרהם צאצאה מהמתיישבים הראשונים באמריקה שהגיעו מסקוטלנד. אבי הרקדנית לעתיד היה פסיכיאטר, הוריה הכריזו על פרביטריאניזם ודבקו בהשקפה שמרנית מאוד על החיים. המשפחה הייתה עשירה מספיק, מרתה הקטנה הייתה מוקפת באומנת קתולית ומשרת, סינים ויפנים עבדו בבית. לפיכך, ילדה מילדות יכלה להכיר תרבויות שונות.
אבל הריקודים במשפחה נחשבו כמשהולא ראוי וחוטא. לכן, מרתה נתקלה לראשונה באומנות הכוריאוגרפיה בגיל כמעט 20. היא הצליחה להשתתף בהופעה של רות סן-דניס המפורסמת, שהפכה את עולמה של הילדה. היא מקבלת החלטה מוחלטת להיכנס לבית הספר לביטוי, ובהמשך ממשיכה את לימודיה בבית הספר המפורסם של דנישאון, שהובל על ידי סן-דניס עצמה, יחד עם הכוריאוגרף המצטיין טד שון. בעוד כמה שנים היא תצטרף ללהקת דנישונה ותערוך הופעת בכורה בהופעותיה על הבמה הגדולה.
ריקוד ויקטוריאני
בתחילת המאה בדעת הקהלהייתה אמונה חזקה שריקוד אינו עיסוק רציני. הוא היה מרכיב של מופעי בידור: וודוויל, קברט. בארצות הברית, הבלט הקלאסי באותה תקופה לא זכה להפצה משמעותית, לא היה בית ספר לאומי שהוקם. היו גם סטריאוטיפים רבים על מחול. לגברים נקבעו תנועות דחיפה רציונליות וישרות, ואילו נשים היו אמורות לגלם את החלקות של הקווים. ההגבלות התרחבו גם בעלילות ריקודים; היו עדיפים עלילות קלאסיות ועתיקות. האישה חויבה למלא תפקידים ליריים בדוגמת פלסטיק רכה.
הבנת הזדמנויות
מרתה גרהם הגיעה לכוריאוגרפיה באיחור, גם אחריבסטנדרטים של אז - בגיל 20 אז הריקוד הקלאסי היה קשה לה, והוא לא עניין אותה. להקת דנישאון דרשה ממנה ליריקה, שלא הייתה מיוחדת לה. טד שון - האב המוכר למחול האמריקני - ראה בגרהם אנרגיה ויכולת מיוחדת, הכריזמה והדמות הנלהבת שלה והפיק עבורה הפקה של Xochitl. הסגנון המיוחד של מרתה, "הפראות של פנתר שחור" ויופיה יכולים להתבטא בה. היא התאהבה בלהט במודרניות, שהתבררה כמתאימה לא רק לעידן, אלא גם לדעותיה ואופייה. מאז ילדותה שמעה מרתה את נימוקיה של אביה לפיה תנועות יכולות להעביר את מצבו הפנימי והרגשי של האדם. הרעיון הזה הוא שהוביל אותה ליצור טכניקה משלה.
הולך מעבר למה שאפשר
החיפוש אחר הזדמנות פלסטית היה מגמההזמן, לא היה יוצא מן הכלל בדרך זו ומרתה גרהם, שהטכניקה שלה הפכה לפריצת דרך בריקוד המודרני. היא ביקשה לבטל את אי השוויון המגדרי בריקוד, לתת לאישה את הזכות להביע רגשות עזים בעזרת תנועות חדות ומרופטות. גרהם רצה ליצור טכניקה שתסייע לרקדנים להיות רשמיים באופן קונבנציונאלי, המגלם רגש ורעיון. היא דרשה רקדנים משמעת וריכוז גבוה, בעוד שהיא הצליחה לפשט את המסורת הקלאסית של פלסטיק להבנת רעיון קל יותר על ידי הצופה ונתנה לרקדנים יותר הזדמנויות להעביר רגשות. השתקפות ויצירתיות עזרו לגרהם להבין שריקוד מבוסס על שלושה יסודות: זמן, אנרגיה ומרחב. אנרגיה קשורה לרגשות הגורמים לתנועה, זו הפכה לנקודת המוצא של הטכניקה שלה. השיעור של מרתה החל בסדרה של תנועות פשוטות שנשזרו בקומפוזיציות מורכבות. הטכניקה מבוססת על שני עקרונות: כיווץ (דחיסה) ושחרור (התארכות). היא גרמה לרקדנית להתרכז במרכז ולציית לחוקים האנטומיים של הפלסטיק. החיפוש אחר ביטוי עצמי בריקוד אפשר לגרהם ליצור טכניקה ייחודית בה הנשימה והריכוז ממלאים תפקיד חשוב. היא הצליחה להבין ולהשתמש למטרות אסתטיות ביכולות של גוף האדם. הטכניקה שלה היא עדיין הבסיס למחול מודרני ונכללת בכל תוכניות ההכשרה לרקדנים מקצועיים.
מרתה הבינה שאדם תופס את העולםדרך דימויים, מיתוסים, ארכיטיפים, והשתמשה בכך בהפקותיה. מרתה גרהם הציעה להעלות ריקודים על נושאים לא קלאסיים. היא ניסתה להעניק לרקדנים את החופש הגדול ביותר בהבעת רגשות.
להקת מרתה גרהם
בשנת 1926 עזבה מרתה את להקת דנישונה בשלא הייתה לה ההזדמנות לממש את רעיונותיה. אחרי הכל, ללהקה הייתה מלכה משלה - סן-דניס, ופשוט לא היה מקום לגרהם. היא אוספת את הלהקה שלה בשנת 1927, שהיתה במקור נקבה גרידא, והיא כללה את הסטודנטים המסורים ביותר. מרתה הייתה מקורבת לדעות פמיניסטיות, היא חשבה הרבה על תפקידה של נשים בחברה וניסתה להעניק לה יותר זכויות והזדמנויות. היא אפילו הקדישה כמה הפקות לנושא זה: הכופר, הגבול והקינה המפורסמת. בהפקות אלה מגלם גרהם את רעיונותיו ותגליותיו, ושובה את הקהל בפלסטיק חדש.
בשנת 1938 מופיע האדם הראשון בלהקה -אריק הוקינס, שמעודד את מרתה למודרניזציה של טכניקת הריקוד שלה, מועשר באלמנטים קלאסיים. מעט מאוחר יותר הצטרף מרס קנינגהם ללהקה, שהתפרסמה כמשחתת קנונים כוריאוגרפיים מסורתיים.
להקת מרתה זכתה לתהילה עולמית אחריסיור ברחבי אירופה והמזרח התיכון. הכוריאוגרף יוצר גם בית ספר, שיחד עם הלהקה מקבל מקום לוקליזציה קבוע בניו יורק. הקולקטיב הזה קיים עד היום. ולא כאנדרטה לגרהם הגדול, אלא כצוות חי ויצירתי. הרפרטואר של הלהקה שימר רבות מהופעותיה של מרתה, כל הופעותיה הוקלטו לעתיד.
הפקות עיקריות
במהלך חייה היצירתיים הלחינה מרתה גרהם 180הופעות. המורשת שלה בולטת במגוון ועושרה, קשה לייחד משהו כעצם הדבר. אבל ההפקות הבולטות ביותר של גרהם הן "מכתב לעולם", "מערת הלב", "קלייטמנסטרה", "פדרה", "חצי ער, חצי ישן", "מעשי אור". הופעותיה נבדלו לא רק בכוריאוגרפיה מצוינת, אלא גם בהתחשבות לפרטים הקטנים ביותר. היא בחרה בתלבושות, מוזיקה, קיבלה החלטות מרחביות, השתתפה ביצירת תפאורה. הופעותיה מהוות היום מדריך קלאסי לרקדנים וכוריאוגרפים.
שותפים גדולים
יש הרבה אנשים מצטיינים בהיסטוריה של הבלט, אבללחיות את חייהם כמו ריקוד - לא רבים. הרקדנית הגדולה של המאה ה -20, שהצליחה לגלם את כל התשוקה שלה ואת ההיסטוריה שלה בריקוד, היא מרתה גרהם. תמונות הבלרינה מרשימות בעוצמה ובביטוי, היא צללה לתמונה לפרטי פרטים, היא חשבה בעצמה על הכוריאוגרפיה והתלבושות. והקדשתי תשומת לב רבה לבחירת בן זוג לריקוד. הייתה לה ההזדמנות לעבוד עם בני דור רבים וגדולים (נורייב, פול טיילור, מרס קנינגהם, רוברט וילסון). שורה מיוחדת בביוגרפיה שלה קשורה ליצירת המחול המודרני, וכאן אי אפשר לזכור את הטנדם של חוסה לימון ומרתה גרהם. שני החדשנים הללו, המהפכנים הגדולים ביותר, יצרו משהו שהקהל עדיין מעריץ.
השפעה על בלט עולמי
אם יש אנשים שהשפיעו באופן קיצוניהתרבות של המאה ה -20, זו מרתה גרהם. ציטוטים מהצהרותיה מאפיינים בבירור את הרקדנית ואת יחסה למפעל חייה. לדבריה, "התנועה לעולם אינה משקרת, הגוף מעביר את טמפרטורת הנשמה." מרתה הרגישה את הרעיון המרכזי של הריקוד, וזה הפך להיות הכשרון העיקרי שלה. היא גם הצליחה לפתח שפה פלסטית להבעת רגשות, שהפכה לטכניקה הייחודית של מרתה גרהם. היא נחשבת בצדק כמייסדת הריקוד המודרני באמריקה, ואין להפריז בחשיבותה ליצירת בית ספר כוריאוגרפי לאומי.
היא לא רק יצרה להקה ייחודית, אלא גםהציג הופעות עבור תיאטראות רבים, בהם הצופה יכול היה לראות רקדנים מפוארים כמו רודולף נורייב, מרגוט פונטיין, מאיה פליסצקאיה, מיכאיל בארישניקוב, נטליה מקרובה.
חיים אישיים
מרתה גרהם, שהביוגרפיה שלה ניתנת לחלוטיןבלט, לא הצליחה לממש את עצמה כאישה. בעלה היה שותף לריקוד, גבר יפה תואר - אריק הוקינס. הם חיו יחד 6 שנים, והפרידה הייתה זעזוע גדול עבור מרתה, אך היא הצליחה לשאוב ממנה חוויה רגשית שהפכה למקור השראה בריקוד. היא עזבה את הבמה בגיל 76, חוותה דיכאון קשה על כך, אך הצליחה להתגבר על המחלה ולחזור לעבוד ככוריאוגרפית, לאחר שהלחינה עוד 10 בלטים. מרתה נפטרה בגיל 96.
