להיות מושג פילוסופי זהפירושו תהליך של תנועה ושינוי של משהו. זה עשוי להיות הופעה ופיתוח, ולפעמים - היעלמות ורגרסיה. לעתים קרובות הופך מנוגד עם חוסר יכולת.
מונח זה בפילוסופיה, תלוי בשלביםהפיתוח שלה, או בתי הספר והכיוונים, רכשה או צל שלילי או חיובי. לעתים קרובות זה נחשב תכונה של החומר בניגוד ליציבות, יציבות וחוסר יכולת של ישות גבוהה. במאמר זה ננסה לבחון את ההיבטים השונים של מושג זה.
מוצא ומקור
להיות מונח שמופיע לראשונה באירופה בפילוסופיה העתיקה. פירושו היה תהליך של שינוי והיווצרות.
הפילוסופים הטבעיים הגדירו את התהוות כדוקטרינה שלדברים, הופעתם, התפתחותם והרסם. כך הם מתארים מוצא בודד, המשתנה ומתגלגל בצורות שונות של קיום.
Heraclitus הראשון בניגוד להיווצרותשל היותו של העולם, אשר תמיד "הופך", כלומר, זורם ("pantheus") והוא יציב - הלוגו (עיקרון בלתי שביר, חוק ומידה). זה האחרון מגדיר את העקרונות של להיות וקובע גבול זה. אם פרמנידס האמין כי הפיכתו מתמוססת בהוויה, הרי אצל הרקליטוס המצב היה בדיוק ההפך.
אפלטון, אריסטו ואנשיו
אפלטון הוא בפיתוח מתמיד ושינוי.דברים חומריים. הרעיונות הם נצחיים, והמטרות להיווצרות תופעות. אף על פי שאריסטו היה מתנגד לאפלטון ורבים מהמושגים של האחרונים, הוא גם יישם את המושג הזה במצע השיח.
Становление и развитие претерпевают вещи, מימוש המהות שלה, מימוש הטופס והפכת האפשרות למציאות. אריסטו כינה את המעמד העליון של היותו כזה entellechy, טוען כי זה סוג של אנרגיה.
В человеке таким законом становления является его הנשמה, אשר עצמה מפתחת ושולטת בגוף. מייסדי בית הספר הניאופלטוני - פלוטינוס, פרוקלוס ואחרים - ראו את התפתחותו של העיקרון הקוסמי, שיש להם באותו זמן את החיים ואת ההיגיון. הם קראו לזה "נשמת העולם" וראו בה מקור לכל תנועה.
הסטואיקים קראו לכוח כזה, שבזכותו היקום מתפתח, נושם. הוא חודר לכל מה שקיים.
ימי הביניים
הפילוסופיה הנוצרית לא היתה זרה לכךעקרון אבל הוא הופך להיות, מנקודת המבט של לימודי הביניים, הפיתוח, המטרה, הגבול והמקור ממנו הוא אלוהים. תומס אקווינס מפתח את המושג הזה בתורת הפעולה ובעוצמה.
יש סיבות פנימיות להיות.הם מעודדים פעולה. ההתהוות היא האחדות של עוצמה ותהליך מתמשך. בימי הביניים המאוחרים, הפרשנויות האריסטוטליות והניאופלטוניות היו "אופנתיות". הם שימשו, למשל, את ניקולס מקוזה או ג'ורדנו ברונו.
פילוסופיה של הזמן החדש
היווצרות המדע במובן המודרני של זההמילים והמתודולוגיה שלה בעידן גלילאו, ניוטון ובייקון זעזעו במידת מה את האמונה שהכל בתנועה. ניסויים קלאסיים ועקרון הדטרמיניזם הובילו ליצירת מודל מכני של הקוסמוס. הרעיון שהעולם כל הזמן משתנה, משתנה ונולד מחדש נשאר פופולרי בקרב הוגים גרמנים.
בעוד הצרפתית והאנגלית שלהםעמיתים דמיינו את היקום כמשהו כמו שעון ענק, לייבניץ, הרדר, שלינג ראו את המבנה שבו. זוהי התפתחות הטבע מהלא מודע אל הרציונלי. גבול ההפיכה הזה מתרחב לאין שיעור, ולכן הרוח יכולה להשתנות ללא הגבלה.
הפילוסופים של אותה תקופה היו מודאגים מאוד מהשאלהעל הקשר בין הוויה לחשיבה. הרי כך ניתן היה לתת תשובה לשאלה האם יש תבניות בטבע או אין. קאנט האמין שאנו בעצמנו מביאים את המושג של התהוות לתוך הידע שלנו, מכיוון שהוא עצמו מוגבל על ידי הרגישות שלנו.
התבונה סותרת, ולכן בין הוויה לחשיבה ישנה תהום שאי אפשר להתגבר עליה. אנחנו גם לא מצליחים להבין מה הם באמת דברים ואיך הם הפכו להיות כאלה.
הגל
בשביל זה שלבי הפילוסופיה הגרמנית הקלאסיתתצורות עולות בקנה אחד עם חוקי ההיגיון, וההתפתחות עצמה היא תנועת הרוח, הרעיונות, ה"פריסה" שלהם. הגל מגדיר מונח זה כדיאלקטיקה של הוויה ו"כלום". שני ההפכים הללו יכולים לזרום זה לזה בדיוק דרך ההתהוות.
אבל אחדות זו אינה יציבה, או, כמו הפילוסוף, חסר מנוחה. כשדבר "הופך", הוא רק שואף להיות, ובמובן הזה הוא עדיין לא קיים. אבל מכיוון שהתהליך כבר התחיל, נראה שהוא שם.
כך, הופך, במונחים שלהגל, היא תנועה חסרת מעצורים. זו גם האמת העיקרית. הרי בלעדיו, גם להוויה וגם ל"כלום" אין פרט והם ריקים, נטולי הפשטות מילוי. ההוגה תיאר את כל זה בספרו "מדע ההיגיון". שם הפך הגל את הפיכתו לקטגוריה דיאלקטית.
התקדמות או אי ודאות
במאה התשע-עשרה, רבים פילוסופייםזרמים – מרקסיזם, פוזיטיביזם וכן הלאה, נתפסו בהיווצרות כמילה נרדפת למונח "התפתחות". נציגיהם סברו כי מדובר בתהליך, שכתוצאה ממנו מתבצע המעבר מהישן לחדש, מהנמוך לגבוה, מהפשוט למורכב. היווצרותה של מערכת מאלמנטים בודדים היא אפוא טבעית.
מצד שני, מבקרי דעות כאלהכגון ניטשה ושופנהאואר טענו כי תומכי מושג ההתפתחות ייחסו לטבע ולעולם חוקים ותכליות שלא היו קיימות. ההתהוות מתבצעת בפני עצמה, באופן לא ליניארי. הוא נטול דפוסים. אנחנו לא יודעים למה זה יכול להוביל.
אבולוציה
תורת ההתפתחות והקדמה כמטרהלהיות מאוד פופולרי. היא קיבלה תמיכה בקשר למושג האבולוציה. לדוגמה, היסטוריונים וסוציולוגים החלו להתייחס להקמת המדינה כתהליך שהוביל להיווצרותה והיווצרותה של מערכת חברתית חדשה, הפיכת הסוג הצבאי של הממשל לפוליטי וליצירת מנגנון של אַלִימוּת.
השלבים הבאים בפיתוח זה היוקודם כל, הפרדת הגופים המנהליים משאר החברה, אחר כך החלפת החלוקה השבטית בחלוקה טריטוריאלית, כמו גם הופעת מוסדות של כוח ציבורי. היווצרות האדם במערכת קואורדינטות זו נחשבה כהופעתו של מין ביולוגי חדש כתוצאה מהאבולוציה.
פילוסופיה מודרנית ואדם
בעידן שלנו, מושג ההתהוות הוא לרובמיושם בתחום המתודולוגיה. הוא פופולרי גם בשיח של תהליכים חברתיים-תרבותיים. אפשר לומר שהמונח של הפילוסופיה המודרנית "להיות בעולם" הוא שם נרדף להיווצרות. זו המציאות שקובעת את ההתפתחות, הופכת שינויים לבלתי הפיכים, היא הדינמיקה שלהם. למערך יש אופי גלובלי. זה מכסה לא רק את הטבע, אלא גם את החברה.
היווצרות החברה מנקודת מבט זוקשורה קשר בל יינתק עם היווצרותו של האדם כישות פסיכולוגית, רוחנית ורציונלית מיוחדת. תורת האבולוציה לא נתנה תשובות חד משמעיות לשאלות אלו, והן עדיין נושא למחקר ולמחקר. אחרי הכל, אם נוכל להסביר את התפתחות הטבע הביולוגי של האדם, אז קשה מאוד להתחקות אחר תהליך היווצרות התודעה שלו, ועוד יותר מכך לגזור ממנו כמה דפוסים.
מה שיחק את התפקיד הגדול ביותר במי שאנחנוהפכו? עבודה ושפה, כפי שאנגלס האמין? משחקים, חשבה חוזינגה? טאבו וכתות, כפי שהאמין פרויד? יכולת לתקשר עם שלטים ולהעביר תמונות? תרבות בה מוצפנים מבני כוח? ואולי, כל הגורמים הללו הובילו לעובדה שהאנתרופוסוציוגנזה, שנמשכה יותר משלושה מיליון שנים, יצרה את האדם המודרני בסביבתו החברתית.
