Языковой вопрос в последнее время все чаще הופך להיות נושא של רטוריקה פוליטית, הבטחות קמפיין מפלרטט עם הבוחרים. לעתים קרובות, זהו רק כיסוי לבעיות דחופות בתחום החברתי והכלכלי, אך יש מדינות שבהן שאלת שפה זו או אחרת כמדינה "עומדת כגבול". מדיניות השפה של המדינה, כמערכת של צעדים שמטרתם לתמוך בשפה אחת או בכמה שפות, שואפת תמיד לאחד את הקבוצות האתניות השונות המאכלסות את המדינה ליחידה אחת - האומה. דבר נוסף הוא בדיוק איך הרצוי מושגת.
יש לנו הרבה היסטוריהדוגמאות לכך שמדיניות שפה לא מובנת הובילה לתוצאה הפוכה לחלוטין - במקום להביא אנשים יחד, היא הפרידה ביניהם, הניבה רגשות בדלניים והובילה למתחים פנימיים, ולעתים אף הסתיימו בעימותים אזרחיים. לדוגמה, בבריטניה באמצע המאה העשרים, מורים הענישו תלמידים שהיו בשימוש בדיבור מילים וולשית, אירית או סקוטית. הסכסוך המזויין בצפון אירלנד היה לא רק דתי בטבע (קתולים לעומת פרוטסטנטים), אלא גם לשוני (אירי מול אנגלית).
בצרפת בשנת 1794הרפובליקה אימצה חוק שאסר על השימוש בכל שפה ודיאלקטיקה אחרים בשטח הארץ, למעט צרפתית ספרותית (למעשה, דיאלקט של מחוז איל דה פראנס). חוק זה בוטל רק ב -1951, אך במאה וחצי, אוקסיטנית, באסקית, פרובנסלית, ברטון, איטלקית בקורסיקה ואחרים נעלמו כמעט לחלוטין. האם מדיניות השפה הזאת הובילה לאחדות העם? רחוק מזה - והפגנות המונים עם הדרישות להחייאת השפות האזוריות של העמים המאכלסים את צרפת הן דוגמה חיה.
במדיניות השפה האוסטרו-הונגריתנועד לתמרן ולמין סוג של שטחים כבושים משדלים. למרות העובדה כי התקשורת בין המונופול לבין המושבות היה בגרמנית, ממשלת אוסטריה-הונגריה תמכה בשפות הלאומיות: פתחה בתי ספר סלובקיים, נתמכה צוותים יצירתיים אוקראינים ופולנים, בחסות נוער איטלקי מוכשר. לכן, "אביב האומות", ומאוחר יותר - קריסתה של אוסטריה-הונגריה, לא היה כלל בשאלת שפה, אלא במישור פוליטי בלבד.
בניגוד לרוסיה הצארית, בה הכל דוכא"לא רוסית", מאז 1917 קודמה האידיאולוגיה של תמיכה בשפות אזוריות. עם זאת, העניין לא חורג מהתעמולה. בשנות ה -30 הופצה הדעה באופן פעיל כי רק 15 עמים אחים חיים בברית המועצות, ו -15 שפות אלה של רפובליקות האיחוד נתמכו באופן פעיל. יחד עם זאת, ללא כל תמיכה מצד המדינה, למשל, נותרו שפות גרמניות, מונגוליות ישנות, פיניות ואחרות, שדובריה חיו בקומפקטיות או פזורים בשטח ברית המועצות. בנוסף, הממשלה הכריזה על שפות של כמה רפובליקות כ"לא מפותחות ", מה שדורש" בניית שפה "- למשל, מולדובנים תורגמו בכוח מהאלף-בית הלטיני לאלף-בית הקירילי. בשנות ה -50 וה -60 מדיניות השפה של ברית המועצות הייתה סמויה, אך שונתה באופן קיצוני: עם כל ההצהרה על תמיכה בשפות הרפובליקות של האיחוד, זה הפך לא אופנתי לדבר לא רוסית, להיות "לאומני", זה היה סימן לנחשלות ומקור כפרי. אנו יכולים לראות את ההשלכות העצובות של מדיניות זו על הדוגמה של קזחסטן, בלארוס, בחלקה אוקראינה ומולדובה.
מדיניות השפה ברוסיה, למרבה הצער,ירש חלק ניכר מהמגמות של ברית המועצות המנוחה. בנוסף להצהרות המאשרות תמיכה בשפות של מחוזות, רפובליקות וטריטוריות לאומיות, ממשלת הפדרציה הרוסית שוכחת לעיתים קרובות את שפות המיעוטים המתגוררים באופן קומפקטי בשטח המדינה. כמובן, כל אזרח חייב לדעת את שפת המדינה במדינתו, אך אין זה אומר שנאסר עליו לדבר וללמד את ילדיו לדבר בשפת האם שלהם. אם המדינה לא תומכת בשפות המיעוטים הלאומיים ברמה הגבוהה ביותר, באמצעות מנופי הכוח המינהלי, התקשורת ועידוד הכותבים הכותבים בשפות המיעוטים הלאומיים, לאחר זמן מה השפות והניבים הללו יגוועו, ונשאר לנו תחושה של חוסר שביעות רצון, טינה וריב לאומי. ...
