למיכאיל יורייביץ' לרמונטוב היה אצילמוצאו, לכן מילדותו המוקדמת הוא חונך בחומרה, עם התפתחות מלאה של נימוסים חילוניים. וכמובן, תשומת לב רבה הוקדשה לתהליך החינוכי. סבתו של המשורר אליזבטה אלכסייבנה, שאיתה גדל מגיל צעיר, לא חסכה בהוצאות בהוראת נכדה האהוב. אחרת, מאיפה היה לו ידע כל כך מצוין בספרות רוסית וזרה ובכמה שפות זרות? לרמונטוב גם למד מוזיקה וצייר יפה. כל זה נשא במהרה פרי.
"האביר השבוי"
לרמונטוב, חונך על יצירות ספרותיותויליאם שייקספיר הגדולים ופרידריך שילר, שלעבודתם בצעירותו התלהב מאוד, הוא גם רצה להפוך לאדם מפורסם או, במקרים קיצוניים, לאיזה מפקד שכל העולם יכיר, ולדוגמה, לכבוש חצי אירופה, כפי שעשה את נפוליאון.
לרמונטוב החל להסתבך בשירה מימייַלדוּת. שיריו הראשונים נכתבו בצרפתית. הוא היה חולם וחולם גדול, אבל חלומותיו ורצונותיו מעולם לא התגשמו, כי בכל עת היה קל יותר לבורים ולשוטים לחיות מאשר לאנשים חכמים ומוכשרים כמו, למשל, פושקין ולרמונטוב.
שירו "האביר השבוי" לרמונטובכתב בהשפעה של משהו לא ממומש ולא ממומש. דמותו של האביר, שיצר לרמונטוב שנה לפני מותו ב-1840, הפכה ממש למסכת המוות של המשורר. הוא כמעט קבר את עצמו בחיים בשיא ימיו. באותו זמן, נשמתו כבר הייתה מעונה ופצועה. המשורר הבין שתקופתו מתקרבת, לא היה עוד כוח או רצון להילחם.
"האביר השבוי", לרמונטוב. ניתוח העבודה
לרמונטוב הפך לבן ערובה של זמנו, הוא,כאדם בעל דעות פרוגרסיביות ומהפכניות, הוא לא אהב את היסודות החברתיים, ובמצב כזה לא יכול היה למצוא את החופש הרוחני הזה שעליו חלמו הדקמבריסטים ופושקין.
שיר "האביר השבוי" מאת לרמונטובחושף במלואו את עולמו הפנימי של המשורר, אם כי בצורה מצועפת. לרמונטוב משייך את עצמו כאן לאביר עייף שיושב "מתחת לחלון צינוק", פגוע ומתבייש. למה יש לו רגשות כל כך חזקים? והכל בגלל היעדר החופש המיוחל הזה, שהוא חיפש כל כך הרבה זמן, אבל לא מצא.
מטאפורה
בעבודה "האביר השבוי" לרמונטוב לעתים קרובותמתייחס למטאפורה. הגיבור שלו הוא לוחם מנוסה שמבין שהוא כבר לא נחוץ לאף אחד. עייף מחוסר המעש שלו, הוא נאלץ כעת להיסגר, בצינוק, שבו המצחייה היא סריג הפרצה, המגן שלו הוא דלתות מברזל יצוק, וקליפת האבן מוחלפת בקירות גבוהים. הזמן קשור לסוס שאף אחד לא שולט בו. כאן מתכוון לרמונטוב לחייו שלו, כבר חסרי תועלת, חסרי מטרה וחסרי תועלת. הוא רצה להגשים את ייעודו, אך נמנעה ממנו הזדמנות כזו. ועכשיו הדרך היחידה החוצה שהמשורר רואה היא המוות. תמונה זו מופיעה בשורות האחרונות של השיר. יתרה מכך, המוות נתפס כעוזר שיכול לתמוך במדרגה כשהוא מגיע. אז תגיע ההקלה המיוחלת מבדידות, התרגשות רגשית ומלנכוליה הקשורה לחלומות שלא התגשמו.
מסקנה
בזמן הזה, כשכתב את השיר "אסיראביר", לרמונטוב התייחס לעתים קרובות לנושא החיים והמוות. ובכל פעם העדיף את האפשרות השניה כמציעה והנכונה ביותר, כיון שכבר לא ראה לעצמו דרכים אחרות. זה עקב אחר הדיכאון העמוק ביותר ותחושה מוקדמת של תוצאה קטלנית. במבט לאחור הבין המשורר שהוא מעולם לא השאיר דבר לדורות הבאים. יחד עם זאת, יש לזכור שלרמונטוב היה די ביקורתי על עצמו ולא לקח את עבודתו ברצינות כלל, ראה בו כיף נעורים או תחביב שאין לשים לב אליו, במיוחד מאחר שבאותה תקופה שלו השירים לא היו מוכרים על ידי החברה, אבל כולם מעצבנים יותר. אילו יכול היה להבין קודם לכן שהספרות הרוסית בדמות השירה היא בראש סדר העדיפויות שלו, אז אולי הוא היה חי את חייו אחרת.
