נידוי הוא דבר מסורתיענישה דתית, המוחלת בנצרות וחלה על אנשים שעל ידי התנהגותם או אמונתם המובעת יכולים לפגוע בסמכות הכנסייתית. אמנם יש עדויות לכך שאמצעים כאלה הופעלו על כופרים ומפרים ביהדות ובדתות פגאניות (למשל, בקרב הקלטים הקדומים). נכון לעכשיו, הוא קיים בצורה של מה שנקרא נידוי חלקי, מינורי (איסור) ואנתמה. הראשון שבהם הוא אמצעי זמני, והשני ניתן לתקופה עד שהעבריין יחזור בתשובה מלאה.
אנו יכולים לומר כי המשמעות של העונש הזהשורשיו בנצרות הקדומה. מכיוון שהמשמעות היוונית של המילה "כנסייה" פירושה "אספה" או קהילת מאמינים, אדם אשר הצטרף לקבוצת אנשים זו ("אקקלזיה") ולאחר שהבטיח הבטחות מסוימות, הפר אותן, נשלל כל תקשורת עמם. .
בנוסף, "קודש" באותם ימיםקשור לסעודת הודיה משותפת שהתקיימה לזכר הסעודה האחרונה. לכן, הנידוי מהכנסייה נתפס כאיסור על אשמים לתקשר עם מאמינים עד חזרה בתשובה.
עם זאת, מאוחר יותר המשמעות של דתי זההענישה עברה שינויים חמורים מאוד, ואף הפכה למכשיר דיכוי, כולל פוליטי. ראשית, הוא הורחב לאנשים שהיו בעלי אמונות שונות באופן משמעותי או לא מאוד מהשקפות של הרוב, ומעל לכל, קבוצת הכוח. אנשים כאלה נודעו ככופרים. אז היה נידוי כמו איסור, שנהוג בעיקר במערב אירופה, כאשר בעיר או בכפר שספגו עונש, הם לא הטבילו, לא התחתנו ולא נקברו בבתי קברות.
יתר על כן, במאות XII-XIII, עונש דתי כזה החל לשאת באופן אוטומטי השלכות חמורות יותר.
בכנסייה האורתודוקסית, גם עונש זה היה לעתים קרובות מדכא. בפרט, אדם נידוי
לא רק שהם הגיבו כךהומניסטים חילוניים או נוער בעל אופקים מהפכניים, אבל פילוסופים דתיים, ואפילו היועץ המשפטי של הקיסר ניקולאי השני, שכינה את ההחלטה הזו של הסינוד "טמטום". הסופר עצמו הגיב לנידוי של טולסטוי במכתב, שבו ציין שמסמך זה אינו חוקי, לא נערך על פי הכללים ועודד אנשים אחרים לעשות דברים רעים. הוא גם הצהיר שהוא עצמו לא ירצה להשתייך לקהילה שתורתה בעיניו שקרית ומזיקה, מסתירה את עצם הנצרות.
